ילדי היטלר


הפגישה במינכן באותו יום שישי של חודש אפריל שנת 1999 הייתה ללא ספק אחד האירועים שהשפיעו על חיי. במסגרת התחקיר לסרט "צילו של הפיהרר" שביימתי, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הכניסה לדירתה של טראודל יונגה, מי שהייתה במשך שנים מזכירתו האישית של אדולף היטלר. שנים סירבה יונגה לדבר על שראתה וחוותה לצידו של היטלר במהלך המלחמה והנה באופן מפתיע היא הסכימה להיפגש עם איתי – במאי ישראלי – בדירתה (לימים הבנתי כי ההסכמה באה בין היתר בעקבות מחלת הסרטן שהכריעה אותה כעבור מס' חודשים). אני זוכר כיצד מיד לאחר שפתחה יונגה את הדלת, צדה את עיני מכונת כתיבה ישנה מונחת על שולחן עגול עליו פרושה מפת תחרה והמחשבות שחלפו בראשי היו "מי יודע אלה הוראות ופקודות הודפסו במכונת כתיבה זו…"  לאחר דקות ארוכות של מתח שהורגש בשני הצדדים, השיחה הפכה עניינית – יונגה סיפרה לי רבות על מרטין בורמן נושא סרטי, העבירה לי שמות וכתובות מדויקות של נאצים לשעבר שיוכלו לספר לי על האיש ובכך סללה את הדרך לצילומים שבאו לאחר מכן.
אני זוכר שבמהלך הפגישה יונגה עצרה לרגע את שטף דיבורה על הקצינים שהיו בסביבתו הקרובה של היטלר והחלה מתעניינת היכן אני גר בישראל והאם יש לי ילדים? בהמשך מצאתי את עצמי גם מוציא מהתיק תמונות של בנותיי ומראה 
לה … אני זוכר שתוך כדי הסיטואציה הזו חשבתי לעצמי כמה הזוי הוא המפגש הזה ובמקביל – איזה בן מזל אני שזה המקצוע שבחרתי לעסוק בו… לאחר אותה פגישה מכוננת ובעקבות מפגשים נוספים שבאו אחר-כך עם נאצים לשעבר ובני משפחותיהם, הבנתי כמה חשוב לספר גם את סיפורו של הרוע. שנים במערכות החינוך שלנו בישראל אנחנו כמעט ולא מתייחסים "לצד השני". באופן טבעי אנחנו מתמקדים ב"צד שלנו" – בקורבנות, מספרים את סיפורם, שומעים את עדויותיהם. אני לא שמעתי כמעט שיעורים בהם סיפרו את סיפורם של הקצינים הנאצים הבכירים – מה היה תפקידם המדויק, מה הייתה אחריותם ועד כמה הייתה להם השפעה על היטלר. בעיני לא ניתן להבין את השואה מבלי לנסות ולהבין מאין צמח לו הרוע שאיפשר אותה ומהם שורשיו? מה גרם לבכירים, כמו-גם להמונים, ללכת אחרי הרעיונות השטניים של היטלר? אילו מהרעיונות האלה היו שלו ומה היו בכלל שלהם? 
לאחר הפגישה הבלתי אמצעית עם טראודל יונגה הבנתי עוד יותר עד כמה זה חשוב. אפשר לומר אפילו, שבאופן אבסורדי, את העובדה כי השואה אכן קרתה – הבנתי הרבה יותר טוב לאחר המפגש הזה, עת יונגה מיהרה בתום פגישתנו הארוכה  "להשוויץ" בפני עם התמונה שלה לצד הפיהרר…  הבנתי שאת הערצה לאיש הזה היא לא מצליחה להסתיר אפילו מיהודי ישראלי שבא להיפגש איתה 55 שנה אחרי…
כאמור, הסרט "צילו של הפיהרר" היה חוויה שהשפיעה על חיי. מאז נושא "הצד השני" מעסיק אותי רבות. הרצון לנסות ולתאר את האווירה שאפשרה לעשות את שנעשה ולהבין את שורשי השנאה הוביל אותי גם לפרויקט נוכחי זה. 
אני מאמין שזה גורל להיוולד להיות בן של פושע מלחמה האחראי למותם של רבים ולחיות בדיסוננס לפיו מצד אחד זה אבא שלי – מולידי ומצד שני רוצח שפל.  להבדיל – זה גם גורל להיוולד להיות בן של ניצול שואה עם כל המשמעויות הכרוכות בכך.   
במהלך הסרטים השונים שהייתי מעורב בהם ושעסקו בבני הדור השני לשואה משני הצדדים – המחוללים והקורבנות, מצאתי דמיון רב ומעניין בין השניים: הדור השני בשני הצדדים לא רצה לדבר. הגרמנים מהסיבות הברורות ומתוך רצון להקים משפחות חדשות ללא אזכור העבר האפל של המשפחה ומבלי להוציא את השדים מן העבר ואילו הצד שלנו, בני הניצולים, מכיוון שהם גדלו בבתים של אנשים ש"היו שם" – שתקו והוריהם בחרו פעמים רבות לגדל את ילדיהם בלי המשקל הכבד של השואה וזוועותיה. 
לעומתם בני הדור השלישי בשני הצדדים מבקשים לפתוח את הסיפור שוב… בגרמניה רבים מפנים שאלות קשות למשפחותיהם, יוצאים לחקור בארכיונים וחלקם אף כותבים ספרים אישיים – ולעיתים משלמים על כך בניתוק הקשר איתם. גם בני הדור השלישי אצלנו מסתבר, מבקש לחטט שוב בפצע שמסרב להירפא וללמוד על העבר של המשפחות שחלקן לא שרדו. 
אני מאמין שמסיבה זו זהו המומנטום לפרויקט שלנו. למעלה משישים שנה אחרי ולאחר ששנים רבים לא רצו ולא הסכימו להצטלם – יש מבני הנאצים הבכירים מהמעגל הקרוב להיטלר שמוכנים היום לדבר אל המול המצלמה ולעשות חשבון נפש אמיתי. חלקם תוך כדי התחקיר והמסע לגילוי עברם של אביהם נפגשו עם ניצולי שואה שסיפרו להם ממקור ראשון ומנקודת מבטם הכואבת על אביהם שלא הכירו. 
אני מאמין שהעמדתם בסרט אחד מול המצלמה של בני הדור השני והשלישי של מחוללי השואה ובני הדור השני והשלישי של קורבנותיה – יש לכך חשיבות רבה הן לזיכרון העבר והן לטובת העתיד. בסרט "שואה – הדור הבא" שעשיתי לערוץ 8 לפני מספר שנים אמרה לי אחת המרואיינות שהיא דור שלישי: "יש כאן מעל מדינת ישראל מעין ישורת גרעינית הספוגה בשואה… משהו באוויר ובאווירה כאן הוא  Holocaust Friendly … השואה הזו לא נותנת לנו מנוח ועוצרת אותנו מלהתקדם הלאה …" 
התקווה שלי בפרויקט מעין זה היא להעביר ולו כמסר סמוי – שצריך וניתן ששני צידי המתרס  הללו ידברו זה עם זה. יסתכלו לאמת הכואבת, לתמונות הקשות ולעובדות הבלתי נתפשות בפנים… אבל ידברו.