הפגישה במינכן באותו יום שישי של חודש אפריל שנת 1999 הייתה ללא ספק אחד האירועים שהשפיעו על חיי. במסגרת התחקיר לסרט "צילו של הפיהרר" שביימתי, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הכניסה לדירתה של טראודל יונגה, מי שהייתה במשך שנים מזכירתו האישית של אדולף היטלר. שנים סירבה יונגה לדבר על שראתה וחוותה לצידו של היטלר במהלך המלחמה והנה באופן מפתיע היא הסכימה להיפגש עם איתי – במאי ישראלי – בדירתה (לימים הבנתי כי ההסכמה באה בין היתר בעקבות מחלת הסרטן שהכריעה אותה כעבור מס' חודשים). אני זוכר כיצד מיד לאחר שפתחה יונגה את הדלת, צדה את עיני מכונת כתיבה ישנה מונחת על שולחן עגול עליו פרושה מפת תחרה והמחשבות שחלפו בראשי היו "מי יודע אלה הוראות ופקודות הודפסו במכונת כתיבה זו…" לאחר דקות ארוכות של מתח שהורגש בשני הצדדים, השיחה הפכה עניינית – יונגה סיפרה לי רבות על מרטין בורמן נושא סרטי, העבירה לי שמות וכתובות מדויקות של נאצים לשעבר שיוכלו לספר לי על האיש ובכך סללה את הדרך לצילומים שבאו לאחר מכן.
לעומתם בני הדור השלישי בשני הצדדים מבקשים לפתוח את הסיפור שוב… בגרמניה רבים מפנים שאלות קשות למשפחותיהם, יוצאים לחקור בארכיונים וחלקם אף כותבים ספרים אישיים – ולעיתים משלמים על כך בניתוק הקשר איתם. גם בני הדור השלישי אצלנו מסתבר, מבקש לחטט שוב בפצע שמסרב להירפא וללמוד על העבר של המשפחות שחלקן לא שרדו.