רכבת הילדים (קינדער טרנספורט)

סיפור הצלתו של יוסי גינת
יוסי גדל בצ'כוסלובקיה אזור הסודטים על גבול גרמניה. אביו היה רב ושוחט באזור. כשמצב היהודים הורע – הוחלט שהפתרון הוא לעלות לארץ. האב , כראש קהילה יהודית, נתפס על ידי הגסטאפו, נחקר, שילם שוחד ושוחרר. עתה נאלץ לברוח ולעלות לארץ בעלייה בלתי חוקית. בתכנית – לסדר למשפחה כרטיסי עלייה לארץ – לכשיגיע. בארץ נתפס כעולה בלתי חוקי ושהה במחנה המעצר בעתלית.
 ובאירופה, בליל הבדולח, נשרף ביתם של האם והילדים. יוסי זוכר אש, המולה,ניפוץ זכוכיות והליכה ממושכת לתחנת הרכבת, הם נאלצו לברוח ולקחת רק מה שאפשר ביד. יותר מזה לא זוכר. אין להם מקום מגורים ומכאן החלה תקופה של נדידה ממקום למקום בתנאים קשים. (השנה 1938,יוסי בן 9 אחיו בן 12 ואחיותיו 8 ו-6 ). במצב זה הניירות ששלח האב כבר לא השיגו את האם וארבעת ילדיה, המחפשים מחסה. כשמונה חודשים  התאכסנו בבתי כנסת שונים, במתנ"ס מסוים, יוסי זוכר שארבעת האחים ישנו על שולחן פינג-פונג .אמו של יוסי הבינה שהמלחמה בלתי נמנעת. היא שמעה על הרכבת להצלת ילדים שארגן הבריטי ניקולס ווינטון וחשבה שזו דרך טובה להציל את ילדיה. הרכבת יצאה מפראג, דרך גרמניה, והולנד, לאנגליה – שם סודרו במשפחות מאמצות.היה אישור גרמני, (שנת 1938). 669 ילדים ניצלו בדרך זו, ב- 8 רכבות. התשיעית כבר לא הורשתה לצאת וילדיה נספו. יוסי ואחיו היו ברכבת השמינית והאחרונה. הם נסעו בחלונות ודלתות מוגפים , היות והגרמנים היו נוהגים לעצור אותם ולחטט בחבילות הילדים. הילדים לא הורשו לרדת, נסעו , בכו, רעבו. לא עצרו. המלחמה החלה.
בהגיעם ללונדון,(1939) הילדים הופרדו במהירות, בנים לחוד, בנות לחוד, ואחר כך לפי גיל.  יוסי היה מרוצה מהכומר שאימץ אותו וילד נוסף. מאמצי הכומר לשמור על הרגשות היהודיים של הילדים – ראויים לציון. הוא אף פתח בית ספר יהודי בחדר צמוד לכנסיה שלו. סידר חדר תפילה, עם ארון קודש. יוסי היה מלא התלהבות כשסיפר איך אשתו של הכומר רקמה באותיות עבריות מוזהבות ויפות על הפרוכת האדומה והיפה, אותה הוא זוכר עד היום. המורה היהודי לימד את יוסי את ההפטרה, ועמד עם הכומר לצידו בחגיגת בר המצווה שארגן לו. זוהי תמונה שיוסי זוכר עד היום,  הם היו כשני דודים תומכים. הוא היה מאושר ללא מתנות, אולמות וארוחת מלכים.
 4 שנים שהה יוסי בבית הכומר.כל זאת בעיירה הקטנה צ'טריס ליד קימבריג'.
יוסי זוכר שקנא בילדים ההולכים עם הורים. רגשית זה היה חסר לו.
בינתיים המוסדות הדתיים יצרו קשר עם אביו של יוסי שתמך בהוצאת הילד מבית נוצרי. לכומר לא הייתה ברירה, אלא לוותר על הילד. רק בשנת 1946 נודע שהאם נשלחה דרך טרזין לאושוויץ ונרצחה.
שלחו את יוסי ללונדון ללמוד מקצוע ולהיות בהשגחה דתית.יוסי בן 14. הוא שכר מטה בבית להשכרת חדרים  שם הוא גר. יוסי עבר משבר קשה מאד במעבר הזה. אומנם פגש את אחיו, התכתב עם אביו, בדרך המסורבלת שהייתה נהוגה אז (מיקרופילם)  אבל היה לו טוב אצל הכומר. עכשיו מקום חדש ולבד. הקשר עם הכומר לא נשמר.
לפני יוסי נפתח עולם תרבותי רחב, שלא נחשף אליו בעבר: ספרות כללית,(עד כה הכיר רק ספרי קודש),אופרות, קונצרטים, מוזיאונים וצעירים חברי השומר הצעיר, אליהם חבר, ואף מלא תפקיד של אב הבית.לפני כן עבר מעבודה לעבודה, חווה הפצצות על לונדון,אבל הגיע לרגע בו שלט בחייו, הפך לעצמאי מאד ולא הסכים להיענות ללחץ אביו בו, לעלות לארץ. אחיותיו – כבר עלו.(1946 ). יוסי לא עזב את לונדון עד ש"שבע" וספג את תרבותה לעומק ריאותיו.
בשנת 1952 עלה לארץ לקיבוץ זיקים.
בקיץ 2009 נערך מסע שיחזור נסיעת הרכבת, שיזמה ממשלת צ'כיה במלאת 100 שנים לניקולס ווינטון, מציל הילדים, ו- 70 שנה לאירוע ההצלה.(1939). כל ה"ילדים" הוזמנו. תנאי הנסיעה היו מצוינים כמובן. קרון אחד אוטנטי, נמצא, שופץ וצורף.
 בתוך הנסיעה,  ושיחות עם החברים, יוסי מלא כמה חללים ריקים של זיכרונות, שהיו חסומים אצלו עד כה.
ניקולס וינטון זכה לסיור אישי וחם ביד ושם וגם למכתב תודה. הוא לא יכול היה לקבל תואר חסיד אומות העולם, מכיוון שסבתו הייתה יהודיה. הוא עצמו גדל כנוצרי.

  באדיבות טלויזיה קהילתית נוה מונוסון