רות בונדי, יום העיון 'ארכיטקטורה של רצח' ביד ושם 

יד ושם, 25.1.2010
אני לא יכולה לעמוד כאן בשם ששת המיליונים הנרצחים, לא בשם מיליון מתי אושוויץ ואף לא בשם הקבוצה הקטנה של ילדים בני חמש ושש, שטיפלתי בהם במחנה המשפחות בבירקנאו. אני כאן אך ורק בזכות היחידה, על ששרדתי שישה חודשים באושוויץ, במקרה, במזל, אולי גם בזכות הגיל, על שהייתי לא צעירה ולא מבוגרת מדי.

תהום פעור בינינו, אלה ששרדו, ולבין המתים. הם לא יכולים להשמיע את קולם ואנחנו – או ליתר דיוק אני – לא מסוגלת עדיין, אחרי למעלה משישים שנה, אחרי כל המחקרים, עם כל ההסברים הפסיכולוגיים להבין איך הדבר היה אפשרי, ולא מבחינה ביצועית, שפרטיה ידועים כיום היטב – אלא מבחינה אנושית. אני מגיעה במחשבותיי רק עד לקצה הבור, עד לדלת תא הגז הנסגרת ונסוגה אל החיים.

קשה לי לתפוס, גם כיום, את מימדי ההשמדה, אלא אם אני מתארת לעצמי את פאריס מתרוקנת מכל תושביה הצועדים, תרמילים על הגב, בשיירה ארוכה אל ההכחדה ומתירים אחריהם עיר ריקה מאדם, ורק כלבים עזובים משוטטים ברחובותיה.

אושוויץ לא הייתה "פלנטה אחרת", כמטבע הלשון המטעה – הדברים התרחשו כאן, על כדור הארץ שלנו, בלבה של אירופה, והרכבות הגדושות עברו יומיום בערים רבות, רבבות ראו אותן חולפות או נעצרות, ואת העיניים המבוהלות המביטות מאשנביהן. ומבצעי ההשמדה לא היו בדמות חיה נאצית ולא של מפלצת, כנהוג לכנותם – הם היו בני אדם רגילים, שבלי מדים לא נבדלו במאומה מסתם אנשים ברחוב. היו אפילו בני תרבות, שחזרו אחרי יום עבודה מייגע אל משפחתם, ליטפו ראשי ילדיהם, אולי אף שמעו יצירות מוצארט או בטהובן.

מאז אני יודעת, שתרבות אינה מגנה מפני ברבריות, שנאורות והשכלה וגם תארים של דוקטור או פרופסור אינם מונעים מעשי אכזריות נוראה, אם הם נעשים בשם אמונה קנאית, פוליטית או דתית, המעניקה היתר לרצח כצו עליון.

ומה שהתרחש היה כה מבעית, שהיה צורך – למבצעם, לשורדים, לעומדים מן הצד – לכנותו בשמות המטשטשים את מה שנעשה, שמות כמו holocaust או שואה, מונחים מעורפלים, לא מכים כאגרוף בפרצוף, לא כואבים כמו הביטויים העובדתיים היבשים: הכחדת שליש של העם היהודי, או רצח מיליון וחצי ילדים.

בקץ מלחמת שש השנים האמנתי, כמו רוב השורדים: מוות מתועש כזה של עם, של מיעוט, לא יכול לקרות עוד. כיום, אולי מחמת גילי, מול הנעשה בעולם, אני כבר לא בטוחה בכך. האדם מסוגל לדברים נוראים. ואולי כאן התהום הפעורה בין האנושות שמלפני השואה ואחריה: אבדה לה התמימות, האמונה של "לא יתכן". לא יתכן לקטול בני אדם בגז רעיל כמו חרקים. היהודים במלכוד כלל לא היו מסוגלים להעלות דבר כזה על דעתם, לא המאמינים בהשגחה העליונה ולא המאמינים במדע ובקידמה. ה"לא יתכן" הזה אבד עם התמימות.

מאז אנו, היהודים, לוקחים ברצינות איומי השמדה, כי למדנו שאיומי השמדה אינם מילים ריקות של מטורפים, אלא תכנית פעולה.

מייחסים ליהודים אופטימיות כרונית, שלא ניתנת לריפוי על ידי הניסיון, והם נאחזים במה שניתן כדי לא לאבד אותה. אחת מתרופות החיזוק הם חסידי האומות העולם. אם קרוב לעשרים ושמונה אלף בני אדם באירופה הכבושה – ומספרם אף היה גדול יותר, כי אנו יודעים רק על אלה שהוכרו על ידי יד ושם, לא על אלה שנתפסו והוצאו להורג יחד עם מי שניסו להגן עליו, ולא נותר מי שיעיד על מעשיהם – סיכנו לא רק את חייהם, אלא את חיי בני משפחתם, כדי להציל יהודים ממוות, הרי בזכותם אין לאבד את האמונה בבני אדם.

אלוהים היה מוכן לסלוח לבני סדום על חטאיהם בזכות עשרה צדיקים. אנחנו לא סלחנו לרוצחים ולמסעייהם ולשותקים ולסוגרים את גבולותיהם, אך הם אינם עוד בחיים – ולדורות ההמשך אין על מה לסלוח, כי לא הם פשעו.

דבר אחד מקומם אותי תמיד מחדש: הקלות בה משתמשים הבריות, וגם הישראלים, במונחי תקופת השואה כמו "נאצים" או "יודנריין", כדי לנגח מתנגדים להשקפתם. אין השוואה למעשי הנאצים, אין "גבולות אושוויץ" בימינו, ומי שמשתמש בביטויים אלה חוטא קודם כל כלפי הנרצחים, רק שאין להם קול לומר: "איך אתם מעזים?"

לא ידענו, אנחנו, ניצולי השואה, שעברנו טראומה, המילה לא הייתה אז בשימוש, וגם משבר נפשי לא יכולנו להרשות לעצמו. רק רצינו להתחיל פרק חיים חדש בקרב יהודים, לא להיות עוד תלויים בחסדי אומות אחרות, רצינו לייסד משפחה, לזכות בדורות המשך.

וזכינו.

הנה, מקיימים טקס ביום השחרור של מחנה אושוויץ , אך גם הוא קודם כל עניין של החיים למען החיים, עניין של סידרי ביטחון ובעיות חניה, שיקולי הנואמים, זכר ונקבה, מה ללבוש בצבע המתאים, ובחירת המילים בקפידה בהתאם לזמן הקצוב, ואף תחושת הקלה כשהכול מאחורינו.

בכל פעם שאני רואה בטלוויזיה את הטקס שנערך ביום השחרור באושוויץ, את המשתתפים בו במעילים מרופדים, בכובעי פרווה, בכפפות צמר, ואדים נשימתם עולים בכפור, אני שואלת את עצמי: איך החזקנו מעמד אז, עומדים שעות במפקד, בכפור של עשרים מעלות מחת לאפס, בלבוש דק, בלי מעיל חם, בלי גרביים? והתשובה היחידה היא שבאדם טמונים כוחות עצומים שהוא לא מודע להם כל עוד הם לא עומדים למבחן. וזה אחד הדברים שלקחתי עמי משלוש שנות מחנות: אני לא מרשה לעצמי להתפנק, לומר "אני לא יכולה יותר", להרים ידיים – חייבים להחזיק מעמד ולפחות לנסות לשנות דברים, לא לקבל את המציאות כפי שהיא.

ועוד דבר נותר בי: המודעות למקריות. איש במחנות לא היה יכול לעולם לדעת, מה יחזיק אותו בחיים, איפה הסיכוי רב יותר לשרוד. בעלי התפקידים במחנות נהנו מתנאים משופרים ומתוספת מזון, אולם רבים מהם חוסלו לקראת סוף המלחמה. במקצוע יכלה להיות הצלה, יום אחד נדרשו מסגרים או חייטים, וביום אחר לא היה עוד צורך בהם והם חוסלו עם כולם. הנה, המקרה של הסופר ברונו שולץ: הוא זכה לתנאים טובים יותר ולהגנת איש ס"ס בזכות כישרון הציור שלו – ודווקא היא הייתה סיבת הירצחו.

גם כיום לא ניתן לצפות את הבלתי צפוי בעתיד ולכן על כולנו, גם על בעלי יד