1943 השנה האבודה

'יד לילד' מיזם השטיחים של יצחק וינברג   

יצחק וינברג נולד בשנת 1938 בקרקוב פולין, להורים מרדכי ומינדה וינברג. בהיותו בן 9 חודשים, נכנסו הגרמנים לפולין והמשפחה הועברה לגטו קרקוב. ביוני 1942 שולחה כל משפחתו  למחנה ההשמדה בלזץ ובו ביום הושמדה כולה בתאי הגזים של המחנה. יצחק , שהיה אז ילד קטן בן שלוש וחצי , הוברח  מהגטו יחד עם אחיו אבנר הצעיר  ממנו ב  15  חודש ע"י דודתו מלכה האחות של אבא ודודו יצחק לבית שתיל. במשך כשנתיים הוסתרו בקרב הגויים הכפריים בסביבה, כשמידי יום היו מחליפים את מקום המסתור.
היום, יצחק עסוק באינטנסיביות בפרויקט  הנחלת לקחי השואה  "יד-לילד", הכולל עדות אישית והקמת פינות הנצחה המורכבות ממספר שטיחי קיר פרי יצירתו לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. עד היום הקים 40 מרכזי הנצחה בכל רחבי הארץ ובהם 320 יצירות, שטיחי קיר מעשה ידיו כאשר הנושא ביצירותיו הוא אנטי-תזה לשואה ומסמל את ניצחון הרוח על גרמניה הנאצית.

עריכה: צביקה שורצמן
relationet@gmail.com
סרטון זה הועלה לאינטרנט באיכות גבוהה ולכן אפשר לצפות בו במסך מלא . אם הסרט נעצר מדי פעם  (בד"כ כתוצאה מחיבור אינטרנט איטי מדי) מומלץ לפני ההקרנה להשתיק את הרמקולים, להריץ את הסרט עד הסוף ואח"כ להפעיל רמקולים ולחזור ולהריץ את הסרט מההתחלה.

ההורים – מינדה ומרדכי

 הדודים – מלכה

יצחק שתיל

 

בפברואר 1944 הוברחו דרך צ'כוסלובקיה להונגריה תוך תקווה שהמלחמה לא תגיע לשם, אך כעבור חדש בלבד, במרץ 1944 גרמניה הנאצית נכנסת לבודפסט ומחול השדים מתחיל מחדש .

ביוני 1944 מצליחה הדודה שהבריחה אותם להונגריה להעלות את שני הילדים כנוסעים סמויים לרכבת קסטנר בהנחה שזו רכבת הצלה שמטרתה להגיע לארץ ישראל . עקב קצר במשא ומתן בין קסטנר לאייכמן , רכבת ההצלה מועברת לגרמניה וכל נוסעיה 1685 במספר, מורדים במחנה הריכוז ברגן-בלזן .
 

יצחק וינברג – יושב שני מימין. לידו אחיו אבנר

זו תמונת הקרון של רכבת קסטנר שיצאה מבודפשט ב 30 ביוני 1944

הצלם הוא צדוק ראב שצייר על הקרון את הסמל של תנועת "בני עקיבא"

יצחק ואחיו היו דוברי פולנית , בקרב שאר נוסעי הרכבת דוברי ההונגרית, הם מוצאים עצמם שוב בלב הגיהינום לבדם, ללא כל קרוב משפחה ויצחק בן חמש וחצי, נשאר לטפל באחיו הצעיר ממנו. ליצי דויטש מתנדבת לטפל בילדים במשך 40 הימים הראשונים עד שחרורה, ולאחר מכן היא מעבירה אותם לנעמי מאיר שנעזרת בשכנתה גב' מימי בוק. מימי בוק  מקימה בית ספר על הדרגש של מיטתה ויום יום באות אליה בנות בשנות העשרה, מצטופפות על הדרגש הצר ולומדות כל מה שאפשר ללמוד בע"פ. שלושת הנשים, דואגות לכל מחסורם במשך ששת החודשים בהם הם שוהים במחנה כאשר שפת האם של הילדים מוחלפת מפולנית להונגרית .

בלוק 11 בברגן בלז

נעמי מאיר

מימי בוק

 נעמי, מאמצת את הילדים ומצליחה ליצור עבורם בועה של חיים בלב תופת נורא שהיה מסביב. היא מלמדת אותם את השפה ההונגרית, תופרת להם בגדים מסמרטוטים, מאכילה ומשקה אותם מכל הבא ליד, ומשמשת להם כגננת לכל דבר ועניין. את כל סיפורי הילדים, השירים, והמשחקים שילד כל כך צמא להם, הם מקבלים ממנה בחום ובמסירות אין קץ. חייה היו קודש להצלת הילדים והם בתגמול נתנו לה את הרצון לקום בבקר ולחיות יום נוסף. האהבה והחום האנושי שנעמי העניקה לילדים בתנאי הגיהינום של מחנה הריכוז היא תעודת כבוד לעמנו.

בדצמבר 1944, כל שארית הקבוצה שנותרה בחיים משתחררת ומועברת לפי ההסכם בין קסטנר לאייכמן לשוויץ . בשוויץ עוסקים בהחלמה וחזרה לחיים נורמליים, אך דווקא כאן , נעמי הבחורה שאמצה את הילדים והייתה להם שם במחנה, לאם מסורה ואוהבת מתאבדת. התברר שבו ביום נעמי מקבלת שתי בשורות איוב. הראשונה ע"י מברק שנשלח מבודפסט בו מודיעים לה על רצח חברה לחיים ע"י הגסטפו, והבשורה השניה לא פחות קשה עבורה, שחרף בקשתה, היא לא תוכל לאמץ את הילדים שהיו כל אהבתה וחלום חייה.

 

בספטמבר 1945, הילדים מועברים לנמל ברי באיטליה ומשם מפליגים באניית מעפילים לארץ ישראל. מיד עם הגיעם ארצה הם מועברים על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית, ושוהים במחנה מספר חודשים. לאחר מיון ומבחן ביהדות  הוחלט לשלחם למוסד של אגודת ישראל "סנהדריה" בירושלים ולומדים ב"חדר" תורה ומצוות . כאן השפה ההונגרית מוחלפת לאידיש. כעבור מספר חודשים, כתוצאה מאי התאמה למקום, הם מוברחים משם ומועברים למוסד בני-עקיבא "תחיה" של עלית הנוער בפתח-תקווה, למשך שלוש שנים. כאן, בפעם הרביעית מוחלפת שפת הדיבור של שני האחים מאידיש לעברית ולומדים בבית הספר לבנים "נצח ישראל".

קבוצת הילדים בשוויץ איציק ואבנר בשורה התחתונה מימין

בשנת 1949 עלית הנוער סוגרת את מוסד "תחיה" וכל הילדים מועברים לכפר-הנוער ברעננה "כפר-בתיה". שם יצחק מתחנך עד שנת 1955 משם הוא מתחיל את לימודיו בבית-הספר של חיל האוויר  וממשיך לשרת בחייל עד שנת 1964,כאשר תוך כדי שירותו הצבאי הוא מסיים את בחינות הבגרות.

הואיל ואין לו משפחה קרובה, הבסיס בחיל האוויר משמש לו כבית ובכל "האפטרים" השבתות והחגים הוא שוהה במחנה.(אז לא הייתה דאגה לחייל הבודד שאין לו משפחה, וכל אחד התמודד לבד עם גורלו). אך דווקא בשל כך הוא משקיע את כל מרצו כוחו וזמנו בעבודה אינטנסיבית ובקידום מקצועי, ומתוגמל בעליה מהירה בסולם הדרגות המקצועי, המביא לו סיפוק רב בשירותו הצבאי. הוא שייך לדור בחיל האוויר, שהסב את החייל מדור הבוכנה לדור הסילון, והם היו אלה שהכינו את החייל למבחן הגדול בניצחון במלחמת ששת הימים.

 

עד היום הוא רואה את השרות בחיל האוויר כתקופה היפה והפורייה בחייו, כמקום ששימש לו בית הספר לחיים. שם גם מצא את שותפתו לחיים אילנה  ובשנת 1960 נשא אותה לאישה ומקים איתה משפחה. נולדו לו שתי בנות, זהר הבכורה נולדה בשנת 1967  שירתה כמדריכת חי"ר, היום ד"ר בביולוגיה. והשניה הילה נולדה בשנת 1969, שירתה כשיריונרית ברמת הגולן , בוגרת ב.א. והיום מורה בבית ספר תיכון במעלות. שתיהן נשואות ויש לו מהן שלוש נכדות ושני נכדים .

גם לאח אבנר שתי בנות וארבעה נכדים והוא מתגורר באילת.

בין השנים 1964-1977 עוסק כעצמאי בענף חלקי חילוף לרכב.

 משנת 1977 לומד שלוש שנים לימודי אומנות באוניברסיטת חיפה ושנתיים נוספות בכפר האומנים עין-הוד ומתמחה במיוחד באריגת שטיחי קיר מצמר.  בשנת 1981 הוא מתקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים הארצית  וממשיך ללמוד שנה נוספת אצל המורה שמואל בונה.

תמונה של הילדים עם המדריכה טובה במוסד "תחיה"

 

 בשנת 1987 תנועת לפיד יוזמת כנס של ניצולי רכבת קסטנר שם הוא פוגש לראשונה את גברת ליצי דויטש שטיפלה בילדים ב- 40 הימים הראשונים כאשר מצאה אותם במרכז המחנה בברגן-בלזן, שני ילדים קטנים ללא משפחה, דוברי פולנית בקבוצה של הונגרים.( עם שחרורה היא מעבירה את הילדים לנעמי מאיר).

 לאחר אלם של ארבעים וחמש שנה, הוא מתבקש על-ידי מארגני הכנס לעלות  על  הבמה יד ביד עם גברת ליצי דויטש ולראשונה בחייו הוא מספר את סיפור ההישרדות שלו בשלמותו, הכולל את הבריחה מגטו קרקוב, רכבת קסטנר, ברגן-בלזן, שוויץ, איטליה, עתלית, סנהדריה, עלית הנוער, צהל, והקמת משפחה .

מאז ועד היום, הוא עוסק באינטנסיביות בפרויקט  הנחלת לקחי השואה  "יד-לילד"  , הכולל עדות אישית והקמת פינות הנצחה המורכבות ממספר שטיחי קיר פרי יצירתו לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. עד היום הקים 40 מרכזי הנצחה בכל רחבי הארץ הכוללים את שטיחי הקיר מעשה ידיו כאשר הנושא ביצירותיו הוא אנטי-תזה לשואה ומסמל את ניצחון הרוח על גרמניה הנאצית.

יצחק מודע שהוא שייך לדור שהם האחרונים שהיו שם, ושומה עליו לספר את מה שעבר חרף כל הקשיים הרגשיים שיש בעדויות האלה. המשוב שהוא מקבל מכל הקהלים שהוא נפגש איתם נותנים לו את הכוח ואת תעצומות הנפש להמשיך במלאכת קודש זו.

מקור: אתר לוחמי הגטאות

הבנות הילה וזהר והנכדים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print